"לשחרר, לזרום עם הטבע"

בחודש אוגוסט האחרון הרגשתי שחיי מתמוטטים.

גרתי כבר 7 שנים בתל אביב, רחוק מהמשפחה רחוק מהחברים איתם גדלתי רחוק מהקבוצה שלי (מכבי חיפה), 7 שנים בהם אני לומדת משחק, הולכת לאודישנים, יוזמת פרוייקטים, מכשירה את עצמי בתחומי תקשורת נוספים ורוכשת כלים ככל שאפשר כדי להצליח.

הבנתי שמשהו לא עובד, לראות ולהרגיש סביבי את כל האנשים שרודפים אחר החלום במקום לחיות אותו.

שעובדים בשביל כסף ולא בשביל ערך אמיתי, לא בשביל משהו שמגיע מבפנים ויותר מכל קלטתי -שאני הפכתי לאחת כזאת.

שאני עובדת במקום שלא טוב לי בו (גם אם זה העסק שלי…), כן תתפלאו. הפעלות עם ילדים לא הייתה בחירה שלי, עשיתי מה שאני טובה בו ולאו דווקא משהו שאני רוצה. שאני עושה דברים שאני לא רוצה, רק כי מה עוד אפשר לעשות בזמן ש”מחכים” שדברים יקרו? לברמן שוב? להיות מנהלת חנות? שאני חיה בשביל לשרוד, שאני לא באמת חיה, ולא, לא טוב לי.

בכל פעם שמשהו לא טוב מרגיש לי בבטן אני עוצרת ושואלת, אני אף פעם לא הלכתי כצאן לטבח (קיצונית בהגדרותיי) או לפי מה שנהוג. תמיד סללתי דרך משלי אחרי שאלות ובדיקות ומעשים, המון פרקטיקה על בשרי שלי.

הבנתי שמירוץ העכברים הזה הגיע אלי לא משנה כמה למדתי וידעתי עליו, הוא הגיע כי נגררתי לשגרת החיים שסחטה ממני כל אנרגיה של אמת כי הייתי מוכנה לתת הכול בשביל החלום אבל רגע למה זה כל כך קשה? למה שהחלום לא יעשה בשבילי? האם זה הגיוני שהחיים הם כאלו? מה אני עושה מכאן?

אשת חזון אני, מטרות יעדים חלומות והגשמות- לא עוצרת לרגע!

לראשונה בחיי החלטתי לעצור ולא לעשות כלום. לקחתי את כל חיי וברגע אחד של החלטה אספתי את החפצים ועברתי לאבא. אמרתי לו שאני רוצה שקט שאני רוצה רוגע שהעמק הוא בשבילי בדיוק לזמן הזה, עברנו יחד ובמהרה חשתי שוב את המשפחתיות והאהבה שהייתה חסרה לי כל השנים האלה, במיוחד בקידוש של ימי שישי.. בזמן שאני הייתי הולכת לברמן במועדונים.

שאלתי את עצמי-

מה אני אוהבת מה בא לי לעשות? בלי לחשוב על מה אעשה עם זה או מה יקרה הלאה

“אני אוהבת כלבים” עניתי לעצמי

קדימה- אילוף כלבים

“אני אוהבת אנשים” אמרתי, “אוהבת לחקור ולהבין”

קדימה-nlp

“בא לי לאתגר את עצמי, לראות את הגבולות של הגוף שלי של הסיבה האמיתית לרעב, לאוכל שאנחנו מכניסים לגוף”-

קדימה פראנה 10 ימים של צום(!)

“ובכל זאת-המשחק הוא מנת חלקי. אני רוצה לשחק. מה עוד אני יכולה לעשות?”

קדימה- לכתוב סדרה.

לא היה בא לי לנוח, היה בא לי פשוט, לעשות מה שבא לי.

“ועכשיו מה? לא יודעת

בואי נלך לבלות, לנפוש”

תאילנד? תאילנד

והנה אני פה, בשנת חופש שלי, בשנה בה אף אחד לא מבין מה אני עושה ולמה. בשנה בה כולם שואלים אותי “מה? אייך חופש? אז אייך את מתפרנסת? ומה הלאה?”, ואותי זה מצחיק , הראייה שלי לחיים כל כך שונה… וכל כך טוב לי. בלי שום סיבה.

בלי להיות שום דבר, בלי מעמד ומשמעות. כי פעם, רציתי להוכיח לכל העולם מה אני שווה, למה אני מסוגלת ומה אני הולכת להשיג.

ובדרך גיליתי את עצמי, ואהבתי את זה.

הבנתי שאני לא באמת צריכה שום דבר כדי להיות מאושרת. לא צריכה להיות שום דבר כדי שיאהבו אותי.

פשוט להיות אני, נוכחת ברגע הזה.

חג שמח