היום כולם מכירים את הדגלים והמצעד, את מלכות הדראג ואלפי הבחורים החטובים והשריריים, ולא יודעים שפעם היתה למצעד הזה מטרה. היום, המצעד מקדש את ההדוניזם של הקהילה הגאה, השקועה בתוך הדקדנס שלה, שוכחת את דור המייסדים ומתעלמת מכל אדם שלא מכור למכון כושר כתו היכרות להיותו הומו.
זה מצעד של גברים יהודים חטובים וחבריהם התיירים, בלי ערבים, שמנים, נשים, וכל מי שלא רוצה להזדהות עם המסר שלפיו אדם נשפט לפי מראהו. אז עזבו אותי ממצעד הגאווה ותנו לקרקס הגאה להיגמר.
עד לפני חמש שנים נראיתי ככה, שמן, כזה שמבין שלאנשים כמוני בקהילת ההומואים אין באמת מקום, מסוג האנשים שמקבלים את התשובה הקבועה של אתה חמוד מצחיק שנון ומהמם אבל.. שמן.
דודי טל | צילום: מתוך אלבום פרטי
כל הזמן חשבתי שזה לא באמת מפריע לי, תמיד הייתי מוקף חברים, אנשים שאוהבים אותי ולא שפטו אותי על פי המראה ותמיד העדפתי להתרחק מהקהילה הארסית הזו שמחפשת שיוון אבל בעצמה לא מוכנה לקבל את השונה, את אותו אחד שלא ישן בחדר כושר כי אם חלילה היד האחורית לא תהיה שרירית והקוביות בטן לא יעמדו למסדר יומי מול השמש השמיים יפלו והכל ישתנה לרעה.
קבלו מתכון לפיצה בצבעי הגאווה
אז מעולם לא הייתי במצעדי גאווה כי לא ראיתי את עצמי חולק איתם את הבמה, בחרתי שלא להיות בקרבת גייז שמקדשים את החיים שלהם ליופי ולאסטתיות וראה זה פלא, לא קרה לי כלום, מצאתי את עצמי מלא חיים גם בלי זה. אבל…
ברגע שהתחלתי בשינוי החיצוני, הגיע גם השינוי של הסביבה, אני זוכה למבטים, שומע מחמאות ובעיקר מובך מזה, לא כי אני לא חושב שזה מגיע לי, אלא כי אני לא מצליח להבין את הראיה של האנשים. הרי נשארת בדיוק אותו אדם עם אותם תכונות אבל בלי כרס. אז מה?!
אז לקראת שבוע הגאווה שכבר פה, ולקראת המצעד הראוותני שכמובן לא אהיה חלק ממנו, אני כן תורם את חלקי הקטן, מעלה תמונה בגרסה השמנה, ואומר לכל מי שמסביב, אין בושה בלהיות שמן מלא שונה ומיוחד, ההפך, זה הופך את החיים ליותר מעניינים, קצת יותר קשים, אבל הרבה יותר מאתגרים. ובנימה אישית, אולי כדאיש בקהילה שלנו שקוראת כל היום לשיוון, אהבה והדדיות נחמד לכבד קודם אחד את השני ולהסתכל על בן אדם כבן אדם ולא על משהו מוזר כי הוא לא ממש בתבנית השמאלית והקבועה.
דודי טל ובן זוגו מאור | צילום: מתוך הפייסבוק