שמו של לורנצו דה מדיצ’י חקוק בדפי ההיסטוריה כאחד מהפטרונים הגדולים של התרבות בזמנו ובכלל. במאה ה-15, תקופת חייו של מדיצ’י, התרבות בערים האיטלקיות מומנה בעיקר ע”י מצנטים כמוהו- בעלי הון אשר תמכו באמנים, מימנו את הוצאותיהם ובכך אפשרו להם לעסוק באמנות כאוות נפשם. צורה זו של מימון התפתחה כבר ברומא העתיקה, ואף המושג “מצנט” בעצמו נגזר משמו של גאיוס קילניוס מאיקנס- רומאי עשיר שתמך כלכלית במשוררים צעירים בני התקופה.
מודל זה של מימון תרבות מתקיים גם בימנו וברבות השנים התווספו אליו מודלים נוספים שעם הזמן הפכו למקובלים וכיום כבר מתייחסים אליהם כדרכי מימון מסורתיות. בין הדרכות ניתן למצוא שיטות מימון כמו מענקים ללא כוונת רווח, מענקים בחסות ממשלתית ומתן חסות ע”י חברות וארגונים. מימון אמנות, אם כן, לא השתנה מהותית במאתיים השנים האחרונות, עד המצאת האינטרנט. מאותו הרגע, הצד השני של המשוואה אפשר לציבור הרחב לתמוך ישירות באמנים האהובים עליהם ולמעשה להפוך למצנטים בעצמם.
כיצד פלטפורמות מימון ההמונים הפכו לכלי פופולרי להשקעה במיזמים תרבותיים? מאז הקמת קיקסטארטר; האתר המוביל בתחום מימון ההמונים, משנת 2009 ואז לשנת 2015 נתרמו במסגרתו כ1.5 מיליארד דולר ליותר מ-80,000 פרויקטים אמנותיים. כיום קיקסטארטר מגייס יותר כסף להשקעה בתרבות מאשר הקרן הלאומית האמריקאית לאמניות. גם בישראל אתרי מימון ההמונים הפכו לכור פורה של גיוס כספים עבור פרויקטים תרבותיים ואינספור סופרים, מוזיקאים, מחזאים, תסריטאים, רקדנים, ציירים ואמנים אחרים פונים קודם כל אליהם. כל למשל, באתר ‘מימונה’ כמחצית מהקטגוריות למימון פרויקטים משתייכות לעולם התרבות ובאתר ‘הדסטארט’; פלטפורמת מימון ההמונים הגדולה והראשונה בישראל, קטגוריית האמנויות היא המגוונת והמכילה ביותר.
אחד הפרויקטים המפורסמים ביותר אשר מומנו בדרך זו בארץ היה אלבומה החמישי של הזמרת איה כורם. בשנת 2010 היא יצאה למאבק משפטי נגד חברת התקליטים “עננה” בה הייתה חתומה על חוזה של 18 שנים, ממנו ביקשה להשתחרר. המאבק הגיע עד לפתחו של ביהמ”ש העליון וארך כחמש שנים, בסופו שוחררה מהתחייבותה כלפי החברה. בתום ההליך המשפטי פתחה הזמרת בקמפיין למימון המונים לאלבומה החדש באתר “הדסטארט”, אותו הגדירה כ”האלבום החופשי הראשון של איה כורם”. בתום קמפיין אגרסיבי האלבום יצא בשנת 2016 אחרי שמומן בהצלחה בכ-160 אלף ₪ אשר נתרמו ע”י 1,045 תומכים.
תומכי המודל מתייחסים אליו כ”דמוקרטיזציה של האמנות”, מתוקף העובדה שטרם המצאתו, לא הייתה אפשרות כה נגישה ופשוטה עבור הציבור הרחב לעקוף את שלל המתווכים ולתמוך באופן ישיר באמנות. מנגד, המבקרים של השיטה חוששים כי בסופו של דבר היא תייתר את המימון הממשלתי של התרבות, מה שיגרום לטענתם לצמצום המגוון התרבותי והרעתו בעקבות פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר.
למרבה המזל, תקציבי התרבות ברחבי העולם לא מקוצצים לעת עתה באופן משמעותי, בעוד שאינספור מיזמים אמנותיים שלא היו נולדים אלמלא אותן פלטפורמות, מצליחים כיום להגיע לידי מימון ולהתממש בזכות מימון ההמונים. טוב יהיה אם בעתיד יתקיים שילוב בין השניים, וכך בעזרת תקציב ממשלתי הוגן שישולב עם פלטפורמת המימון הדיגיטלי, יהיה אפשר להפוך את החזון האמנותי למציאות, ביעילות ובקלות.
הכותב הוא אלכס זומנוביץ’, מנהל תקשורת שיווקית ב”להב פיתוח מנהלים”.