אנחנו בטוחים שכולם רוצים לחיות חיים טובים וארוכים (ולעשות מלא כסף) נכון? מדענים וחוקרים תמיד מחפשים לחשוף עוד גורמים שיכולים לשפר את חיינו. ועכשיו, מדענים ופסיכולוגים אולי מצאו משהו שיכול לעזור בשניהם!
בעולמנו, להיות זועף ונרגן זה לא היה פופולרי. חונכנו להימנע מאנשים כאלה ולהימנע מהתנהגות כזאת. נראה שאנחנו לא אמורים לקחת חלק בקשת ההתנהגויות האלה, אבל לפעמים כן אפשר לבכות על חלב שנשפך
כולנו מכירים אנשים שנוטים לזעוף בחיי היום יום שלהם. אבל לא צריך לרחם עליהם, יכול להיות שישנם יתרונות ללהיות כאלה, אז הנה כל מה שאתם צריכים לדעת:
מדענים ופסיכולוגים עכשיו טועים שמזג רע ופסימיות יכולים להועיל בהרבה אקספטים של החיים, כך מדווחים הביביסי.
מסתבר, שגישה נרגנית יכולה לעזור לכם להרוויח יותר כסף, להנות מנישואים מאושרים יותר וחיים ארוכים יותר.
אז מה עם הגישה החיובית?
בימינו הכול קשור ללנסות להיות שמחים יותר.. כל הזמן. ספרים ומדיה שנוגעים בשיפור עצמי ואושר עפים מהמדפים ואנשים בכל רחבי העולם רודפים אחרי האושר.
למה כדאי להתחיל לזעוף?
מן הסתם אנחנו לא אומרים לחיות את חיינו בהרגשה שכל יום מרחף מעלינו ענן אפור כבד, אלא מדובר בנקיטת גישה פסימית (לקחת בחשבון את האפשרות הגרועה ביותר שיכולה להתרחש), יכולה לתרום לכם בסיטואציות מסויימות.
כשלוקחים בחשבון את הנורא מכל, קל למצוא גם את הטוב
מסתבר שהאנשים הנרגנים טובים יותר במשא ומתן, קבלת החלטות ויש להם פחות סיכוי ללקות בהתקף לב.
לאנשים צינים יש חיים ארוכים יותר, משכורות גבוהות יותר ונישואים יציבים יותר. הפסימיפיסט הוא מי שהאופטימיסט מכנה ריאליסט.
אופטימיות תמידית היא פחות יעילה ממה שנדמה לכם
למצב רוח טוב תמיד מתלווים סיכונים. הוא מגביר דרייב אישי, מצמצם תשומת לב לפרטים ואנשים תחתיו יהיו בדרך כלל יותר אנוכיים.
כשרואים רק את הטוב- אז לא רואים את הסכנות. אופטימיות תמידית יכולה לגרום לאכילת יתר, שתיתי אלכוהול מוגזמת וקיום יחסי מין לא מוגנים.
בסופו של דבר, הרגשות השליליים האלה קיימים שם מאיזו סיבה
הם קשורים להסתגלות והתמודדות. אנחנו מרגישים אותם מסיבה מוצדקת שמונעת כעס, עצבות ויציאה משליטה.
אז מה המדע אומר?
ב2009 נערך מחקר שכלל 2 קבוצות באוניברסיטת אמסטרדם כדי לנסות למצוא את הקשר בין נרגנות לגאונות והצלחה בחיים. החוקר אסף קבוצה של סטודנטים וניסה להכעיס אותם.
הסטודנטים חולקו לשתי קבוצותף קבוצה אחת הייתה צריכה לכתוב על משהו שעצבן אותם והקבוצה השנייה על משהו שהעציב אותם. לאחר מכן הם עברו מבחן שמודד יצירתיות.
הקבוצה של הכועסים התגלה כיצירתית יותר בהשוואה לקבוצה העצובה.
הכעס מתחיל באותו מקום של שאר הרגשות שלנו
וכשאנחנו כועסים, הגוף שולח לנו אותות אזהרה לפני שאנחנו עוד יודעים למה אנחנו כועסים. לאחר מכן, התסמינים הפיזים לוקחים אותנו לאקסטרים- שם יכולים לקרות דברים מעניינים.