ממש אחרי לידת ביתי השלישית, נוספו שתי אימהות לביתי: חמותי ואמא שלי, אשר עברו לגור איתנו כדי לעזור לי בבית. הן בישלו, כיבסו, ניקו, ואפילו שלחו את הקטנים לבית הספר. כשאני, האמא שרגילה לנהל את העניינים, הייתי תשושה מדי מכדי לעשות משהו. עד כאן, סיפור מוכר יחסית אלא שהתשישות, לא הייתה רק מתוך התרגשות ועייפות של יולדת טרייה. אלא התמודדות עם מחלה שאיימה להרוס את המשפחה שרק התרחבה זה עתה. במקום לתכנן חופשת לידה, טיולי גינה והנקה תוך שיח עם חברות בבתי קפה, פתחתי בסדרת טיפולים למלחמה בסרטן השד.
למעשה, את הגוש הרגשתי כבר בחודש שמיני. איכשהו, בתוך כל השינויים הפיזיים שעברתי במהלך ההיריון, דווקא הצלחתי לשים לב לגוש קשה מאד בשד, חשתי מעין כבדות מחשידה שלא הייתי מורגלת בה. הלכתי להיבדק אצל רופא הנשים שלי ,שלא חשד במיוחד אך הציע להיבדק בהמשך שוב. העדפתי לדחות את הבדיקות עד אחרי הלידה ולשמור על השקט הנפשי שלי כמה שאפשר. ביום שילדתי, עם השמחה וההתרגשות, ביקשתי מהרופאים במחלקה להתייחס לגוש המוזר. בין רצף הבדיקות שעברתי, אחת הכירורגיות שבדקה אותי, הציעה שכשאשתחרר מבית החולים, אזמין תור ל”כירורג שד”. כך, ברגע שנכנסנו הביתה, 72 שעות מהלידה, מצאתי את עצמי מחפשת כירורג שד בספר טלפונים של קופת החולים. למחרת כבר הגעתי לבדיקה. משם הכל כבר זרם מעצמו, המשכתי ישר לממוגרפיה ולאולטרסאונד. עשרה ימים מלידת ביתי, התגלו שני גושים בשד שלי.
עולמי חרב עליי- זה הרי לא נתפס, לפני רגע נתתי חיים לתינוקת קטנה ומול עיני עומדות שתי בנותיי הגדולות. פחד מוות השתלט עליי אך ידעתי שמעבר לרצון הטבעי שלי לחיות, אני צריכה לחיות בשבילן, להיות חזקה בשבילן, לשמור עליהן ולגדל אותן. לא אוכל להרשות לעצמי להיות חלשה. איך קורה שאני, שאמורה לטפל ולהוביל את משפחתי, צריכה שיטפלו בי? הוצפתי באי וודאות מטלטלת והקושי התעצם כשחשבתי על העובדה שאצטרך לוותר על חוויות ההנקה של ביתי הקטנה.
צילום: אלבום פרטי
הייתי מוצפת בדאגה ובשאלות נוספות על ההתמודדות של הבנות שלי עם הבשורה. סיפרתי לביתי הבכורה על המחלה בהדרגה ובענייניות-הקפדתי להגיד לה שהכל בשליטה וזה רק תקופה. את ביתי, בת השבע, לא העזתי לשתף מפני שחודשים ספורים לפני, היא חוותה בצורה קשה את האובדן של בן משפחה צעיר שחלה בסרטן ורציתי לגונן עליה. לתפיסתי, אמהות היא כמו הנקודה בה פוגעת האבן במים ומייצרת אדוות וגלים. חששתי מהגלים שהחולשה שלי תייצר סביבי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.
למזלי, בורכתי באמא וחמות שהביעו תמיכה והתגייסות ללא עוררין מהרגע הראשון. ידעתי שיש מי שדואג לשגרת הבית והבנות היקרות שלנו. העזרה שלהן הייתה לי למשענת והחזירה לי את הביטחון. הן נתנו לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש באותה תקופה: תמיכה רחבה. הסיוע היומיומי שלהן, הוא שנתן לי את הכח, הפניות והאפשרות לעבור את התקופה הלא יציבה הזו של חיי שכללה כימותרפיה, ניתוח והקרנות.
בתוך כל הבלגן חשבתי המון על נשים בריאות שחיות את חייהן ונשאבות לטירוף היומיומי של אימהות, קריירה וזוגיות. ביום הולדתי ה- 38 שחגגתי בימים קשים של טיפולים, ביקשתי מכל הנשים המברכות אותי לזכות אותי במתנה אחת בלבד וללכת להיבדק. הפצרתי בהן להקדיש זמן לבריאות שלהן, לפנות זמן, מקום, וכח ולקבוע תור לבדיקה שגרתית. שמירה על עירנות היא הערובה היחידה לאימהות איתנה וארוכת טווח.
צילום: shutterstock
במהלך הטיפול במחלקה בבית החולים, נחשפתי לעמותת “אחת מתשע“, אשר סיפקה לי מענה, תמיכה ובית חם. העמותה אפשרה לי לקבל תמיכה ואוזן קשבת מנשים שחוו כמוני את תחושת אובדן השליטה והחולשה, ועדיין נשארו חזקות, יפות ו”נורמליות” גם לאחר המחלה. אותן נשים היו לי למקור השראה, החלטתי שכאשר אחלים, ארצה להיות כמוהן.
היום, כשאני בריאה, גם אני מתנדבת בעמותת “אחת מתשע” בפרויקט “לצידך”, המספק תמיכה ומענה לנשים חולות על ידי נשים שהחלימו. ההתנדבות מעניקה לי את היכולת לתת נקודת אור, לאלו שמתמודדות עם הבשורה והאבחנה. חשוב לי להעביר את המסר שיש חיים אחרי המחלה. זהו מסע ריפוי שתחום בזמן ויש לו נקודת סיום. התמיכה בנשים אחרות מאפשרת לי להעביר הלאה, ולחלוק את הכוחות וההבנה לנשים אחרות שזקוקות לכך.