הכל התחיל בכיתה י’, חבר שלי עזב אותי. אני זוכרת שישבתי בחדרי עצובה ומיררתי בבכי, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שבר את ליבי ולא הבנתי איך אפשר להתמודד עם קשת הרגשות שמלאה את גופי. לאחר שבוע דכאוני במיוחד, קניתי מחברת יפה עם כריכה קשה והתחלתי לצייר קומיקס מצחיק המתאר את הסיטואציה. הייתה רק בעיה אחת קטנה.. לא ממש ידעתי לצייר. הקומיקס הזה היה כל כך מצחיק ויחד עם זאת ממש מגוחך. כשסיימתי לכתוב ולצייר הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומשועשעת שהתחלתי לצייר המון קטעי קומיקס מצחיקים על כל מיני סיטואציות ולאט לאט שכחתי בכלל מאותו בחור. חברה שלי הראתה את הקומיקס שלי לבן דוד שלה שהתלהב, רצה לפגוש אותי וככה פגשתי את החבר הבא שלי..
מאז אותו יום השתדלתי מאד לא לקחת באופן אישי שום דבר שהחיים מזמנים לי. לא תמיד זה קל ולפעמים אני צריכה לנהל עם עצמי שיחות ארוכות אל תוך הלילה, אבל לרוב זה ממש עובד. כשהתקרבתי לגיל 30, אחרי שנים של ניסיונות להיכנס להריון, התחלתי בטיפולי פוריות. מי שלא חווה את הטיפולים האלו לא תמיד מבין מה עוברת אישה במהלך הטיפולים. מדובר בתהליך ארוך שכואב בעיקר נפשית, לא פיזית. קבלתי המון כדורים, רובם מעוררי דיכאון, השמנה ושיעור יתר והרגשתי שמישהו אחר שולט בחיים שלי. אני זוכרת את עצמי יושבת ימים שלמים בסלון ופשוט בוהה בתקרה בלי רצון לעשות שום דבר. באחד הימים הגעתי לאיזו בדיקה גורלית שבסיומה ניתן היה לדעת האם אפשר לעבור לשלב הבא ולהחזיר לי עוברים לרחם. הגעתי לבדיקה במצב נפשי רעוע. נכנסתי לחדר וטכנאית האולטרסאונד צרחה עלי, “תתפשטי! תניחי את הבגדים בחדר ההוא!” והצביעה על חדרון קטן. אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה עירומה, רועדת מקור ומתפללת לאלוהים שתוצאות הבדיקה יהיו טובות. הטכנאית החלה לבדוק אותי די בגסות והכאיבה לי, תוך כדי שהיא מדברת בטלפון עם חברה שלה ונותנת לה מתכון לסלט גינה. ניסיתי לשאול אותה האם היא יכולה להגיד לי מה היא רואה במהלך הבדיקה אבל היא השתיקה אותי, “בחוץ יהיה דף עם תוצאות. לא מתפקידי להסביר לך מה כתוב שם” והמשיכה להסביר לחברה שלה שאפשר להשתמש בסילאן כתחליף לדבש ברוטב לסלט.
יכולתי לבכות, יכולתי לצרוח, יכולתי להתלונן. אבל במקום זה עשיתי את מה שאני הכי טובה בו. להתנתק לרגע מהסיטואציה ולנסות להסתכל עליה מהצד כמישהי אחרת בצורה משעשעת. יצאתי מהחדר עם חיוך גדול ובמקום לרוץ לקחת את התוצאות מהמדפסת, לקחתי מהר דף ועט וכתבתי את המתכון של הסלט. באותו רגע החלטתי, אני אכתוב ספר על כל תהליך טיפולי הפוריות שאני עוברת. מה שעברתי עכשיו כל כך מצחיק שהמתכון לסלט גינה של טכנאית האולטרסאונד חייב להיכנס לספר. יום יבוא ואני אסמן את הקטע בטוש זוהר ואתן את הספר לטכנאית במתנה. וכך היה! לאחר שבני נולד, יצא לאור הספר הראשון שכתבתי, “כמה רחוק את מוכנה ללכת” שמתאר את הקשיים שעברתי מרגע שהחלטתי שאני רוצה להיות אמא ועד הרגע בו נולד בני. על ניסיונות האימוץ בארץ, על ההערות שספגנו אני ובעלי מהסביבה ועל כל הדברים הרעים והמצחיקים שחוויתי.
לא תכננתי שהספר יכנס לרשימת רבי המכר בשבוע שבו ראה אור, ולא תכננתי שימכרו ממנו למעלה מ- 15,000 עותקים, לא תכננתי לקבל טור באתר האינטרנט “מאקו” על גידול ילדים, לא תכננתי שהספר יעזור להמון נשים במצבי, לא חלמתי שכל יום אקבל עשרות מכתבים מאנשים שקראו את הספר, צחקו יחד איתי, בכו יחד איתי, וקבלו כוח כי הן הבינו שהן לא לבד בתהליך. לא תכננתי שאוזמן לעשרות הרצאות בעקבות הספר, אבל הכל קרה די בפתאומיות.
הייתי מאד מרוצה מהתהליך שעברתי. בהמשך כתבתי ספר נוער בשם “כראמל” שהצליח מאד והרגשתי שבאופן כללי אני מאד מרוצה מהחיים שלי. עבדתי בעבודה שמאד אהבתי כמנהלת הדרכה ב”צומת ספרים”, שני הספרים שלי נמכרו היטב, היה לי ילד מתוק ונפלא. שום דבר לא הכין אותי לשרשרת האירועים שהחלה לפני ארבע שנים כשהבן המהמם הנפלא והמקסים שלי, אובחן כאוטיסט. הדבר נפל עלי משום מקום לפתע פתאום. בטיפת חלב כל הבדיקות היו תקינות לחלוטין. אבישי היה פעוט מבלבל מאד. מרגע שהגננת שוחחה איתי על הקשיים שהיא רואה אצלו, עשיתי הכל על מנת להשיג אבחון בזריזות. בקופ”ח לא הסכימו לשלוח אותי לאבחון. טענו שהגננת ואני לחוצות, אבל באבחון פרטי שנערך לו בבית החולים “אסף הרופא” לא הייתה בכלל שאלה. הילד אובחן כאוטיסט. בני היחיד שהגיע לעולם לאחר חמש שנים של טיפולי פוריות. המילה “אוטיסט” היא מילה מאד מפחידה. לא האמנתי שאצליח להתאושש מהבשורה הזו. אני לא אכחיש.
מהר מאוד הגעתי למצב של התמוטטות עצבים כתוצאה מהמאבק הביורוקרטי המתיש לקבל את כל הזכויות המגיעות לבני והפחד מפני העתיד ומפני הלא נודע לא הוסיף למצבי הנפשי. בעלי עשה ככל יכולתו על מנת לעודד אותי אבל דבר לא עזר. עד שנזכרתי שיש לי שיטה. שיטה שעד היום תמיד עבדה. הפעם זה היה קצת יותר קשה, אבל החלטתי שאני הולכת לעשות הכל למען הילד שלי ואחת ההחלטות הראשונות שהחלטתי היא שאני רוצה שיהיו לו חיים מאושרים ובשביל שיהיו לו חיים מאושרים אני צריכה להיות מאושרת. התחלתי לכתוב טור בעילום שם באתר האינטרנט “מאקו”. בטורים כתבתי כל מה שהכביד על ליבי כאמא לילד אוטיסט. הטורים היו הצלחה אדירה. לאחר שנחשף שאני היא הכותבת, סיימתי לכתוב את ספרי השלישי, “משפחה לדוגמה”. סיפור דרמטי אבל מאד משעשע על סכסוך משפחתי גדול שלתוכו שזרתי את הסיפור האישי שלי. כמו שני הספרים לפניו, גם הוא הגיע לרשימות רבי המכר ונמכר היטב עד היום. בעקבות הטורים והספר גם קבלתי הצעה להנחות קבוצות תמיכה להורים לילדים אוטיסטים. בשלב מסוים הרגשתי מה שמרגישות אימהות רבות לילדים מיוחדים, שקשה מאד לעבוד בעבודה תובענית שדורשת להיות 12 שעות ביום מחוץ לבית. התפטרתי מהעבודה והקמתי עסק עצמאי (כריכה, סוכנות לסופרים. עסק לייעוץ וליווי סופרים), בו אני שולטת במספר שעות העבודה שלי ויכולה לתת לבן שלי יותר מעצמי.
עשיתי מהפך מאד גדול בחיי בעקבות האוטיזם שנחת עלינו. הפכתי לאדם טוב יותר שמשתדל להבין צרכים של אחרים, אני הרבה יותר רגועה. על מנת לממן את כל טיפולים של אבישי מכרנו את הדירה, אבל דווקא מכאן, מהמקום הזה, גיליתי שהחיים יכולים להיות טובים. הבן שלי בן שש וחצי, ילד סקרן וחכם (לימד את עצמו לקרוא ולכתוב בגיל שלוש, אוהב מאד מוזיקה קלאסית ואמנות), גרם לי לעשות מהפך בחיי. מבן אדם לחוץ והיסטרי הפכתי לאדם רגוע יותר. התחלתי להשקיע במראה שלי. זנחתי את הג’ינסים הגדולים והחולצות השחורות והתחלתי ללבוש שמלות צבעוניות, פיתחתי בזכותו תחומי עניין שלא היו לי בעבר.
זה אולי נשמע מוזר אבל החיים שלי היום טובים יותר מהחיים שהיו לי בעבר. יצאתי ממירוץ החיים שדורש עוד ועוד כסף והתחלתי להשקיע באושר האישי והפרטי שלנו כמשפחה. אני יודעת שלא תמיד אפשר להפוך כל רע לטוב, אבל לזכותי יאמר שאני לא מתייאשת ותמיד מנסה לעשות זאת בכל זאת.