טאקי שמאקי: מדוע ילדים כל כך שונאים להפסיד?
עד גיל 5-4 נמנעים ילדים ממשחקים תחרותיים ומתרכזים במשחקי דמיון ותפקידים. הם אוהבים לשדרג את עצמם לדמויות גדולות מהם וליזום משחקים שבהם אנו נדרשים לשתף איתם פעולה. הילדים בגילאים אלו תמיד יהיו הגיבורים הראשיים בעלילה ואחרים ילוהקו כשחקני משנה, כעוזריהם או כיריביהם המובסים, אפילו במשחק טאקי. למשחקי דמיון אין מטרה מוגדרת. תכליתם היחידה היא רקמת מערכת היחסים המיוחדת שאינה בנמצא מחוץ לבועה. המשחק התחרותי, לעומת זאת, מתאפיין בחתירה למטרה שהדרכים אליה מוגבלות במערכת חוקים קשיחה. משחק תחרותי הוא ‘משחק סכום אפס’ –הרווח של המנצח הוא תמיד על חשבון הפסדו של האחר.
לחצו כאן והצטרפו לWeLead בפייסבוק
צילום: יח”צ
משחקי התחרות של ילדותנו הם מבחני המיון הראשונים שאנו עוברים בחיינו. הם חושפים אותנו לראשונה ליכולותינו מול אלו של האחרים, ומזמנים לנו חוויות ניצחון מרוממות נפש לצד כישלונות צורבים שאינם ניתנים להכחשה. אל מול הטענה כי הניצחונות וההפסדים הם סמליים בלבד (שהרי מה ניתן לקנות במכולת עם כסף של מונופול? ומה בדיוק אפשר לעשות בחיים עם העובדה שנפטרתי מכל הקלפים בטאקי?), ניתן רק לומר כי משקלו של הניצחון אינו נובע מערכו החומרי אלא בעיקר מההערכה שהוא זוכה לה בחברה. ודי אם נזכיר כאן שהמנצחים במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה זכו בזר עלי דפנה פשוט, אבל כבוד האֵלים שהתלווה אליו דבק בם לכל חייהם.
באופן אידיאלי, משחקי פנאי אמורים להיות ‘שמורות טבע’ ולהעניק הגנה מלאה לשחקנים מפני השלכותיהם על חייהם. אולם במציאות לא ניתן להשיג הרמטיות שכזאת, ומכל משחק זולגת השפעה כזו או אחרת אל החיים האמיתיים. לזליגה הזאת אני קורא: ‘ערך משתייר’. משקלו של הערך המשתייר מוענק לו על ידי השחקנים והוא אינו קבוע. הוא שונה משחקן לשחקן ותלוי בגורמים רבים כמו הסכמה חברתית, מערכת היחסים בין המשתתפים, ביטחון עצמי, מצב רוח, וכן בעוצמת ההזדקקות לו. ילדים זקוקים מאוד לניצחונות, כי מאזן הניצחונות וההפסדים של שנותיהם הראשונות משרטט את קווי המתאר של זהותם העצמית, וכשזו עדיין מצומקת, כל ניצחון יקר ובעל ערך משתייר גבוה עד מאוד. ומכאן מצוקתם הגדולה של הזאטוטים כאשר אינם משיגים את הניצחון המיוחל.
צילום: יח”צ
בכל הזדמנות שבה אני משוחח על משחקים ועל טאקי אני נדרש להתייחס לקושי של ילדים להתמודד עם הפסדים, ומתבקש להציע פתרונות. כממציא משחקים המכונים ‘משפחתיים’, יש לי אכן את ‘עשרת הדיברות’ להורים. והנה הם:
- הרבו לשחק עם ילדיכם. אין תחליף למשחק עם ההורים. כשילדים משחקים בינם לבין עצמם הם אמנם רוכשים מיומנויות חברתיות, אך כשזהות העצמית של כל השחקנים מצומקת ושברירית, המתח רב. לעומת זאת, כשבוגר משחק עם ילד, הוא חושף אותו ליחסיותו של הערך המשתייר בדרך היחידה שניתן להעביר את המסר הזה – דוגמא אישית.
- כבו את הטלפונים הניידים כשאתם משחקים!
- הקפידו לבחור במשחקים שגם אתם באמת נהנים לשחק. ילד מבחין בהורה ש”עושה את עצמו” לבין הורה שמעורב ונהנה מהפעילות המשותפת.
- גלו שמחה אמיתית כשאתם מנצחים (מבלי להגזים), אך הימנעו מכל פגיעה בכבודו של המפסיד. מומלץ לא לנחם את הילד על ההפסד (מה שנתפס כהתנשאות משפילה, למשל לעולם אל תגידו לילד: ‘אבל זה רק משחק’).
- שבחו את הילד על המאבק ועל מהלכים יפים כאשר היו כאלו. עודדו את הילד להציע בעצמו הצעות לשיפור משחקו.
- אל תכריחו את הילד לשחק במשחק שאינו רוצה.
- בחרו משחק שבו יש לילד סיכוי שווה לנצח. בהתחלה יהיו אלה משחקי מזל, לאחר מכן משחקי זיכרון והבחנה, ורק בשלב מאוחר משחקים אסטרטגיים המתאימים ליכולותיו ושקולים יותר אל מול מתמודד מבוגר.
- הקפידו לשחק בעצמכם גם כשילד אינו מעוניין להשתתף. זה משדר אווירה של ‘בית משחק’ ומבטיח שהילד לא יראה במשחק סוג של טיפול או עונש.
- הקפידו לא להיות מחנכים בזמן שאתם משחקים עם הילד. משחק טוב מחנך מצוין במקומכם.
- השתדלו גם לשחק במשחקים קבוצתיים שבהם הילד חבר איתכם באותה קבוצה וגם כאשר אתם משחקים זה מול זה. מצב כזה מדגיש את העובדה שהיריבות במשחק היא שרירותית, זמנית וסמלית ואינה מייצגת את היחסים האמיתיים.
צילום: יח”צ