אז לפני שאתחיל לקבל מכתבי איום על איך אני מעז לכתוב כותרת שכזו, תנו לי להסביר. ואתחיל דווקא ממקורו של היום שצוין לראשונה ב-28 בפברואר 1909 בארצות הברית בעקבות הצהרה של המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה, לזכר שביתת איגוד פועלות נשים שהתקיימה ב-1908. בחודש אוגוסט 1910 אורגן כנס האישה הבינלאומי כדי להקדים את האספה הכללית של האינטרנציונל השני בקופנהגן. בהשראת סוציאליסטים אמריקאיים, בין היתר, הסוציאליסטית הגרמנייה לואיזה זיאץ הציעה לציין מדי שנה את “יום האשה הבינלאומי” והצעתה נתמכה על ידי קלרה צטקין, פוליטיקאית גרמניה שפעלה לקידום זכיות הנשים באותה התקופה, אם כי לא נקבע תאריך בכנס זה. הנציגות (100 נשים מ-17 מדינות) הסכימו עם הרעיון כאסטרטגיה לקידום שוויון זכויות לנשים, כולל זכות הצבעה. בשנה שלאחר מכן, ב-18 במרץ 1911, יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה על ידי יותר ממיליון בני אדם באוסטריה, דנמרק, גרמניה ושווייץ.
מאז ועד היום יום האישה עבר שינוי, מיום שהתעורר כקול צעקה של נשים ברחבי העולם שדרשו את זכויותיהן, יום בו היו צעדות של נשים ברחובות הערים הגדולות בדרישה להשוואת השכר, זכות ההצבעה, ושוויון בפני החוק על כל פניו.
מאז הספיק לקבל יום האישה מקום אחר בתרבות המערבית, אשר הופכת אותו לדומה מעט לחג האהבה. יום בו אנחנו הגברים נדרשים להעריך את הנשים בחיינו, להביא להן זר פרחים, ואיזו מילה טובה, יום שבו אנחנו נדרשים להשקיע ולכבד, להראות להן שאנחנו זוכרים אותן. יום בו כל ערוצי המדיה השונים מגויסים לטובת העצמה נשית ,תחנות הרדיו משמיעות שירים של נשים בלבד עם שורה של שדרניות מוכשרות, גם בטלוויזיה מזכירים לנו שזה יום האישה בשיחות ריקות בתוכניות הבוקר.
וכל ההעצמה הנשית שמנסים ליצור קורת בצל צורך בחיזוק גברי, איזה ורד שנקבל בסוף היום, דבר המאבד מעט ממשמעות היום. כי ביום האישה הבינלאומי הנשים לא צריכות לצפות לפרח מהגבר שלהן, או לאיזו מילה טובה, הן גם לא צריכות שבכל תחנות הרדיו ישדרו נשים בלבד ליום אחד בשנה, ושבטלוויזיה נזכרו לפתע לדבר על מעמד האישה. מאבק הנשים כמו מאבקים רבים של מגזרים שונים הוא מאבק תמידי ומתמשך, מאבק שצריך להיות על סדר היום, כל יום, כמו מאבק הקהילה הלהטבית, כמו מאבק הנכים, וכמו מאבקו של כל אדם שמרגיש שנעשה לו עוול לא מוצדק. דווקא בתקופה בה נושא ההטרדות המיניות נמצא על הפרק בצורה המובהקת ביותר שהוא היה מזה שנים, זה בדיוק הזמן שלכן הנשים לקום, לזרוק את הורד המטופש שקיבלתן מבן הזוג, מהבוס, או מכל אחד אחר ולעשות מעשה, לדרוש, להלחם ולא לוותר עד שתוכלו להרגיש שאין צורך כבר ביום האישה כמו שאין צורך ביום הגבר!
לסיכום, אני לא נגד יום האישה, או כל יום אחר לציון דרך משמעותי לצורך העניין. אבל חשוב לעצור שנייה, לחשוב, האם יום האישה הוא עוד יום בו נדרשים הגברים “להתעלות” על עצמם לזכור, להביא פרחים, עוד יום שיהפוך לבדיחה משרדית של הבחור שלא קנה כלום לחברה שלו ומה היא תעשה לו. או שמא זה צריך להיות יום בו אנחנו מצד אחד זוכרים את אותן נשים שנלחמו בשביל הזכויות שלהן ומהצד השני מבינים שמאבקן עוד לא הסתיים והגיע תורנו לעשות משהו בשביל שלנו יהיה טוב יותר במקום בו אנחנו חיים.